וואיוס חיצוניים

בשנים האחרונות אני פוגשת אנשים שמגיעים ליוגה תרפיה בשל פוסט טראומה או פוסט טראומה מורכבת. אצל חלקם הגדול ניתן להבחין שהקשר שלהם עם הגוף החיצוני או הפנימי מועט ביותר, לעיתים לא קיים. בשל הפגיעה שעברו, מערכת העצבים בוחרת שלא להרגיש. זהו מנגנון הגנתי והישרדותי חשוב ביותר.

כדי להבהיר את המנגנון, ניקח לדוגמה בעלי חיים. ניתן לראות בסרטי טבע טיגריס רודף אחרי אנטילופה. בתחילה היא בורחת ממנו (מצב הגנתי של fight or flight ) אך בשלב כלשהו, מערכת העצבים של האנטילופה מעריכה שהיא לא תשרוד את המרדף, והאנטילופה קורסת ומעמידה פני מתה. בבת אחת כל המערכות שלה מאטות באופן משמעותי את פעולתן, והיא שוכבת דוממת לחלוטין, כך שאפילו לא נראית נשימה. תגובה זו התפתחה לאורך האבולוציה, ועשויה להציל אותה במידה והטורף יאבד עניין בטרף שלא צריך לרדוף אחריו או להילחם כנגדו. במידה והטורף לא יאבד עניין, מנגנון הישרדותי זה, גורם להפרשת הורמונים המאלחשים את חישת הכאב, כלומר מנתקים מתחושות הגוף, על מנת שלא יכאב לה כאשר הטורף יטרוף אותה. מנגנון זה קיים גם אצל בני האדם, ועלול להישאר שנים רבות לאחר הפעלתו, גם כאשר לא נשקפת יותר סכנת חיים אמיתית לאדם.

תרגול הוואיוס החיצוניים הוא אחד התרגולים שיכולים לתמוך ביציאה הדרגתית ממצב זה, ושחרור של מערכת העצבים חזרה לפעולתה האורגנית, הנעה בין המצבים השונים שלה בהתאם למתרחש במציאות.

תרגול הוואיוס החיצוניים מפעיל אזורים שונים של הפנים. עצב הואגוס הינו עצב קרניאלי (גולגלתי), המתחבר למסלולים של עצבים קרניאלים אחרים, המעצבבים אזורים שונים בפנים שלנו.

תרגול הואיוס החיצוניים מפעיל אזורים אלה, ובכך משפיע גם על הנתיבים העצביים אליהם חובר הואגוס, ועל ההולכה בו. הפעלת עצב הואגוס באופן הזה מחזקת את ה"טון הואגאלי", כלומר את הואגוס ואת המערכת הפאראסימפתטית, שהואגוס הינו העצב העיקרי בה. פעולת הכיווץ והשחרור שמתרחשת בתרגול הואיוס החיצוניים, מקדמת תנועה אורגנית של מערכת העצבים בין התפקוד הסימפתטי (שמאפשר את הכיווץ) לפארסימפתטי (שמאפשר את ההרפייה). מערכת העצבים נעה כל הזמן על מנעד בין מצבי רגיעה לערות או דריכות, בהתאם למה שמתרחש בסביבתו החיצונית והפנימית של האדם. במידה וההתפתחות העצבית תקינה, המערכת יודעת לנוע תנועה זו, כלומר להגיב למה שמתרחש באופן מותאם, שמקדם את הבטחון ואת יכולת ההישרדות של האדם.

לעיתים, מערכת העצבים מתקשה לחזור למצב מווסת, ו"נתקעת" באחד ממצבי הקיצון שלה.  כיווץ והרפייה באמצעות הואיוס, מפעילים (לסירוגין) את המערכות הסימפתטית והפארסימפתטית, בכך מתאפשרת יציאה הדרגתית ממצב הקיפאון/ניתוק/דיסוציאציה, ומתחזקת היכולת של חישת הגוף, תחילה ה"חיצוני". לדוגמה: הפעלה שרירית, תמיכת הקרקע, כוח הכובד, התמצאות במרחב (פרופריוספציה).

בעבודתי יצא לי לפגוש מספר אנשים ללא הבעות פנים. קשה היה לדעת אם הם שמחים או עצובים, והם לא יצרו קשר עין. לאנשים שסביבם היה קשה לתקשר עימם, ולעיתים קרובות הם חשו לא מובנים, נקלעו לסיטואציות חברתיות מורכבות וחשו בדידות. תרגול הוואיוס החיצוניים עזר בהדרגה לחזק את הבעות הפנים באופן הולם את הסיטוציה, ותמך הן בחישה והן בהבנתם את המציאות סביבם.

נאגה ואיו: שאיפת אוג'אי (הרחבת הגרון תוך השמעת צליל עדין). בנשיפה נפנה את הראש הצידה תוך כדי הוצאת הלשון החוצה והשמעת צליל (בדומה לתנוחת האריה) . ננסה לתת לפה להתרחב לכל הכיוונים. נבצע שוב אל הצד השני. נתרגל 3 פעמים לכל צד.

קורמה ואיו: תוך כדי שאיפה נפקח את העיניים כשהמבט מכוון באלכסון מעלה. פקיחת העיניים היא הדרגתית ואיטית. ננסה לתת לכל העין להיפתח. נחזיק את העיניים פקוחות כל עוד יש שאיפה. במידה ואנו ממצמצים או שמגיעות דמעות אפשר לעצום את העיניים. עם הנשיפה נעצום את העיניים וניתן להן לנוח. נתרגל מספר פעמים.

קריקארה ואיו: תוך כדי שאיפה נרחיב את הנחיריים. נשאיר אותם רחבים במידת האפשר גם בהחזקת אוויר לאחר השאיפה. עם הנשיפה (דרך האף) נשחרר את ההתרחבות. במידה וקשה להרגיש את התרחבות הנחיריים ניתן להניח כנגדן אצבעות, לתחושת "קונטרה" שתעזור לחוש את ההתרחבות. נתרגל מספר פעמים.

דואדטה ואיו: נפתח את הפה ונחכה לפיהוק. במידה והפיהוק לא מגיע אפשר לפתוח את הפה מעט רחב יותר ולהשמיע "קולות של פיהוק" עד אשר יגיעו גם פיהוקים טבעיים. ננסה לתת לפה כולו להיפתח בעת הפיהוק. נשים לב אלו עוד חלקים של הפנים או הגוף נעים עם תנועת הפיהוק.

דהאנאנג'איה ואיו: עם השאיפה נרים את הזרועות מעלה, ניתן לגוף כולו להתארך. ניצור אגרופים מכוונים מטה. עם הנשיפה נרפה את הידיים מטה לכיוון הרגליים בבת אחת עם השמעת צליל של אנחה.

את הואיוס החיצוניים ניתן לתרגל בישיבה, שכיבה או עמידה. אני אוהבת להתנסות בהם גם תוך כדי תרגול אסאנות, ולעקוב אחרי סימנים קטנים בגוף, המעידים על תנועה במערכת העצבים שלי, ואז לבדוק את ההשפעה של שינויים אלה על תרגול האסנות.